מארץ הקודש לארץ הקדושים
כתב וצילם: גיא כהן
רשמים מטיול עם האופנוע ביוון
פרק 1
אני מתעורר מנגיעה קלה בכתף ומביט לאחור. השכן שלי עומד מעליי, כשבידו האחת סכין ציידים גדולה של Opinel ובשנייה מחבת ובה עין כפולה, בייקון, בצל חתוך גס ולחם כפרי. הוא מחווה לעבר השולחן המתקפל הקטן ושני הכיסאות שסידר בקמפינג שלו. אני נענה להזמנה ומצטרף לארוחת בוקר ספונטנית עם זר גמור מכוסה בקעקועים מהצוואר עד הברכיים - הרי בשביל זה בין השאר נסעתי עד לכאן, לבד.
אוכלים ישר מהמחבת, יורגן עם סכין הציידים, אני עם כף. ארוחה של מילואים, אני חושב לעצמי תוך כדי אכילה ומגלה שיורגן שנולד וגדל באינסברוק (אוסטריה) הוא אכן סוג של מילואימניק. הוא שירת כעשר שנים בתפקיד צלף בכוחות המיוחדים האוסטריים. שירת בקוסובו, צ'אד, דרום אפריקה ומקומות נוספים וחטף מטען צד באפגניסטן. הקעקועים שמכסים את הגוף שלו מסתבר, נועדו להסתיר את הצלקות.
השיחה קולחת וגולשת לנושאים מגוונים על גבול הפילוסופיים. בשלב הזה בטח תגידו לעצמכם בציקצוק לשון, "נו, נו, מעניין מה סבא שלו עשה בשנות ה-40…". אז זהו שסבא שלו שהיה קצין בצבא האוסטרי, עזב את אוסטריה מיד עם הכרזת האנשלוס, עבר לצרפת ואפילו עזר ליהודים לקבל ויזות למדינות שונות כדי שיוכלו לברוח. המשפחה שילמה את המחיר. הרכוש שלהם הופקע על ידי הנאצים וכשנגמרה המלחמה והם חזרו לכפר, קראו להם יהודונים מסריחים עד שנאלצו לעזוב.
את יורגן "המילואימניק האוסטרי" אני פוגש באתר הקמפינג Blue Dolphins על חוף הים לא רחוק מהעיר פטרס שביוון שם הוא מבלה את חופשת הקיץ. מתאמן בקייט סרפינג ומחכה שבת הזוג שלו תצטרף אליו. יורגן הוא אחד מהמפגשים הרבים והמעניינים שקרו בטיול.
בתחילת יולי העליתי את האפריקה שלי על אונייה בחיפה וכמה ימים לאחר מכן פגשתי אותו בנמל לאבריו שליד אתונה. התכנית הייתה כללית מאוד, לטייל ביוון כחודש במסלול מעגלי מאזור אתונה לכיוון צפון מזרח לאזור סלוניקי, משם מערבה עד לגבול עם אלבניה, דרומה לחצי האי הפלופנזי וחזרה לאזור אתונה כשאת השבוע האחרון אבלה באי אנדרוס.
פרק 2
לפני הנסיעה שאלתי מחבר מדריך טיולים ישן והכנתי רשימת אתרים בחלוקה לפי אזורי יוון השונים, רק את השמות - כי הרי כל האינפורמציה כבר זמינה היום בטלפון. הרעיון הכללי היה לישון בשטח, לרכוב בכביש ובשטח, לבקר באתרים היסטוריים ובמוזיאונים, ללכת ברגל, לפגוש אנשים, לבלות בים ולקראת סוף החודש לפגוש את בת הזוג שלי שנופשת עם ילדיה באי אנדרוס.
כל תכנית היא בסיס לשינויים מסתבר, וכבר בחיפה התבשל השינוי הראשון.
בנמל חיפה פגשתי את רועי ועידו, זוג אחים שרוכבים על צמד ktm בדרכם לחצות את אירופה מיוון לספרד על ה TET כך יצא שבשלושת הימים הראשונים רכבנו יחד מלאבריו על קטע Trans Euro Trail מערבית לאתונה. היה כיף חיים לרכוב יחד וגם אפשר לי נחיתה רכה וצבירת בטחון ברכיבה ביוון.
אז תודה לרועי ועידו ובהצלחה בהמשך המסע שלכם.
לרכוב על האופנוע שלי (crf1000 שנת 2016, גיר רגיל) שעליו אני רוכב כבר מעל 5 שנים ועשרות אלפי ק"מ (את ה 100 אלף חגגנו בחצי האי פיליון), נתן לי הרגשה של בית בכל מקום בו הייתי. אני מכיר אותו מצוין, מטפל בו כבר שנים (כמעט הכל אני עושה בעצמי) יש לי את כל הכלים שצריך, את הידע והציוד.
פרק 3
אני ממליץ לדלג על כל הפרק הזה שמלא בפרטים טכניים משעממים...אבל למי שבכל זאת מתעקש לקרוא - חשוב לי להזהיר: אני מגיע מעולם הטיולים ברגל ולכן הציוד שאני לוקח מאוד קטן, קל משקל וכמובן ספרטני.
את האפריקה העמסתי בארץ בדברים הבאים:
1.
תיק אוכף ובו כלים במידות הדרושות (מפתחות, בוקסות, מפתחות אלן וכדו'), משאבה ידנית של אופניים, צינור ל"גניבת" אוויר או דלק, כפפות עבודה, דבק לסתימת סדקים באלומיניום, 2 פנימיות וערכה לתיקון פנצ'רים, אזיקונים בגדלים שונים וחתיכת פילם ישן לניקוי הבולמים.
2.
שני תיקי צד Mad Dog של אלון בן דוד בגודל בינוני שמלווים אותי כבר תקופה ארוכה ומוכיחים את עצמם כל פעם מחדש. באחד - שקית שתיה 2 ליטר, מערכת סינון מים של חברת sewer, מקלות הליכה מתקפלים תוצרת Black Dimond, ג'ק ערבי מתוצרת עצמית, ספריי שרשרת, beed brakers של חברת motion pro, זוג כפות נוסף ומפתחות גלגל גדולים. בתיק השני - שקית שתיה 2 ליטר, ערכת בישול woodgas stove של חברת Toaks, כולל סיר 1100 מ"ל, ספל, אולר, תבלינים, מצת וסכו"ם. ראש גזיה קטן, מיכל גז של 250 גר' של msr, אוכל ליומיים שלושה, אבקה איזוטונית, פירות יבשים, חלבה, וקפה וקומקום (פינג'ן) כמובן! שבלעדיהם הטיול אף פעם לא שלם.
3.
על הסבל "קיטבג" לא גדול אטום למים עם מכנסי בגד ים, מכנסי טיולים, מגבת, תחתונים, גרביים להליכה וגרביים לשינה, חולצה ארוכה, מעיל, כלי רחצה ושק"ש north face של 0 מעלות וטלפון לגיבוי. על הקיטבג קשורה מחצלת ומעיל הרכיבה שאינו בשימוש באותו יום.
4.
על תיקי הצד קשורים פאוצ'ים. באחד - ערסל singlenest hammock, מזרון מתנפח inertia xframe וכרית naturehike ובשני - יריעת אוהל aricxi, כולל יתדות וחבלים. מיתר 10 מטר, גומיות ספייר ורצועות לגרירה ולקשירה וליינר משי (פנימית של שק"ש).
5.
מקדימה שני פאוצ'ים קטנים - באחד מנעול דיסק בשני נייר טואלט, מצת, ומד לחץ אוויר ולכל פאוץ' מחוברת נעל הליכה.
6.
מתחת לכיסא - אפוד זוהר וערכת עזרה ראשונה עם שמיכת מילוט, כדורי טיהור מים, טיפות עיניים, כדורים נגד כאבים, פולידין, כפפות סטריליות, ערכה להדלקת אש בחירום פלסטרים ותחבושות בגדלים שונים.
7.
תיק מיכל ובו, שלוקר 3 ליטר של source, מפות, פנקס, כלי כתיבה, כפפות רכיבה נוספות, כבלים להטענת טלפון וכד' ועוד כמה דברים קטנים.
8.
תרמיל גב עם דרכון, רישיונות, כסף וכו'. כובע, משקפי שמש, כפכפים, קרם הגנה וחומר נגד יתושים יווניים.
להשיט את האופנוע ליוון היה מאוד פשוט. יש אונייה מחיפה אחת לשבוע לנמל לאבריו שליד אתונה ואחת לשבוע לסלוניקי. ראשיד מחברת רוזנפלד הגיב מהר מאוד למיילים וענה בקצרה על כל מה ששאלתי
הופתעתי עד כמה פשוט זה היה. הזמנתי הפלגה שבוע מראש. העמסתי את האופנוע בכל הציוד והתייצבתי במשרדי רוזנפלד ספנות בחיפה ביום ד בבוקר. לאחר הסדרת התשלום וחתימה על כמה ניירות, רכבתי אחרי נציג החברה לתוך הנמל. שם עברתי בדיקת ניירות, בדיקת מספר שילדה ובדיקת מכס והשארתי את האופנוע במתחם סגור בנמל חיפה. כל התהליך לקח לי כ-3 שעות. ביום שני על הבוקר אספתי אותו מנמל לאבריו. האופנוע חיכה לי על הרציף עם המפתחות בסוויץ ולאחר מילוי טופס או שניים הנעתי ונסעתי, התהליך לקח לי כחצי שעה. כל התשלומים שילמתי בארץ. חשוב רק לשמור על הניירת שנותנים לכם ולשים לב לתאריך המאוחר ביותר בו צריך להוציא את האופנוע מיוון (אמרו לי שאפשר לקבל הארכה אם צריך - לא בדקתי).
מראש סרקתי ושלחתי לראשיד את המסמכים הבאים:
רישיון של האופנוע כולל רישיון מתורגם (ממסי).
רישיון נהיגה ישראלי ובינלאומי (ממסי)
ביטוח greencard לאופנוע (יש כמה אופציות לביטוח כזה, הכל באינטרנט בקלי קלות, אני עשיתי ביטוח יקר יחסית אבל הבנתי שיש אופציות זולות יותר).
עלות ההשטה ששילמתי היא 900 אירו + 1,420 שח הלוך וחזור.
רכבתי עם ברייסים ומכנסי אדוונצ'ר של Leat, מגפי אדוונצ'ר של Forma, קסדת אדוונצ'ר של Bell ומשקפי אבק של 100%. החלפתי בין מעיל רכיבה לשכפץ של Leat לפי סגנון הרכיבה ומזג האוויר. כל ציוד הרכיבה הזה מלווה אותי שנים והרבה ק"מ.
פרק 4
לא היה פריט אחד שלקחתי איתי ליוון שלא עשיתי בו שימוש רב בעבר, כלומר שלא רכבתי אתו הרבה ק"מ בשטח ובכביש לפני כן בארץ.
כחצי שנה לפני הנסיעה התחלתי להכין את האופנוע. החלפתי את הקפיצים בסט של Hyperpro progressive springs מותאם לאפריקה טווין ששיפרו את התנהגות האופנוע, גם בכביש וגם בשטח. גלגלי שיניים ושרשרת, פלאגים, שמן ופילטרים כמובן, נוזל בלמים, נוזל קירור, מסבים בגלגל אחורי ורפידות בלם. התקנתי Doubletake mirrors, רגליות רחבות ומגני כידון של barkbuster שקע הטענה ומנשא לטלפון. מה שלא עשיתי לבד, עשיתי אצל אוריה כרמלי כמובן ואיך אוריה אומר "זה הונדה, תניע וסע".
רק צמיגים לא הצלחתי להחליף לפני הטיול כי פשוט לא היו בארץ, והחלפתי מיד בסוף השבוע הראשון בעיר פטרס ביוון.
לגבי צמיגים למדתי שהכי חשוב זה לרכוב עם חדשים! פחות חשוב עם אילו צמיגים רוכבים, יותר חשוב שיהיו במצב מצוין.
המוטו שלי היה "כמה שפחות משקל וכמה שיותר עצמאות" (ברכיבה, לינה, אוכל וכו'), הייתי חייב לוודא שאוכל להרים את האופנוע לבד במקרה של נפילה, לתקן פנצ'ר לבד או תיקונים מינוריים אחרים ושאוכל למלא מים, לבשל, לישון ולטייל באופן עצמאי. הלילות שלי התחלקו בערך ¾ בשטח, בעיקר באתרי קמפינג ו- ¼ בחדרי אירוח כפריים. בישלתי מעט יחסית כי קודם כל אני לא כזה בשלן דגול ושנית - האוכל פה זול, זמין ומאוד טעים, אז למה לסבול?
לישון בערסל פתר אותי מהצורך במזרן, מלדאוג לחרקים, נחשים ועקרבים או ליישר את האדמה ולסקל אבנים כל ערב. כל מה שצריך זה 2 עצים במרחק המתאים וכאלו יש פה בשפע. ישנתי כמו מלך, גם בלילות החמים וגם בקרים.
השימוש ביריעה עדיף לדעתי על אוהל כי יריעה גם תופסת פחות מקום ושוקלת פחות וגם הרבה יותר ורסטילית - אפשר לפרוש אותה באינספור מתארים שונים בהתאם לצורך ולמזג האוויר ובעיר מכסים את האופנוע וקושרים בשתי גומיות נגד הגנבים.
פרק 5
חבר טוב אמר לי פעם שרוכבים מתחלקים לשניים. אלו שלובשים ברייסים לפני הפציעה ואלו שאחריה. אני שייך לסוג הראשון ובאופן כללי רוכב זהיר מאוד, אבל הפעם הברייסים הצילו לי את הטיול וכנראה גם את הרגל. בנוסף, המגפיים והברייסים יעילים נגד כלבי הרועים שפתאום קופצים עליך.
לגבי המגפיים, לי היה חשוב שאוכל גם ללכת איתם קצת ולכן לקחתי את ה- Forma. את מגפי השטח השארתי בבית.
אני קצר רואי ורכבתי כל הזמן עם משקפי המגן שבתוכן קליפס עם עדשות אופטיות. זה גם מאוד מאוד נוח, וגם שמר לי על העיניים כי יש לי נטיה להרים תמיד את המשקף וכאן יש ברוך השם דבורים, צרעות וציקדות בגודל של מזל"ט.
תכנון מסלול עשיתי באמצעות מפות וניווט באמצעות Google Map ו- GaiaGPS. מקומות לינה בשטח מצאתי באמצעות park4night ו- Caravania. לינה בחדרים באמצעות Booking.com
מצאתי את יוון מושלמת לסוג כזה של טיול. זו ארץ הררית, דלילה באנשים ולאנשים אין כסף לדלק כלומר אינסוף כבישים מפותלים, צרים והרריים. ריקים כמעט לחלוטין מכלי רכב. אינסוף דרכי עפר ברמות רכיבה שונות, ממש קילומטרים על קילומטרים של דרכי עפר ושבילים, פינות חמד מוצלות, כנסיות, מנזרים ומעיינות עם מי שתיה בכל מקום, מעברי הרים, נקודות תצפית, גשרים עתיקים ונהרות וכמובן חופי ים מטורפים, כפרים ציוריים, טברנות ובתי קפה.
גיליתי שמותר פה לעשות הכול כל עוד אתה לא מפריע לאף אחד ובטח לא מלכלך. אולי כשאין סכסוכים על זכות ראשונים וכששאלת הבעלות על הקרקע ברורה, כולם רגועים ואף אחד לא לוקח לעצמו את תפקיד שומר האדמות ומגן הזכויות. אף פעם לא עצרו לידי ושאלו מה אני עושה כאן, למה אני רוכב פה, מה פתאום אני נח שם, מה אני מבשל פה, למה קשרתי ערסל לעץ, או הדלקתי גזייה או האם אני מתכנן לישון וכדו'. תמיד חייכו, נופפו לשלום ונסעו הלאה.
מהר גם הבנתי שחוקי התנועה הם המלצה. נראה שלאופנועים מותר הכול ואגזוזים זה מותרות. כלומר אם אתה שומע מאחוריך רעש של הארלי דיווידסון, סביר להניח שזו אישה מבוגרת על טוסטוס בלי אגזוז עם כפכפים וגופיה שעוקפת אותך בדרך למכולת. בכלל אם אתה רוכב לאט ומגיע רכב מהיר מאחוריך, עדיף שתרד לשוליים כי הוא יעקוף אותך בכל מקרה. חציית קווי הפרדה ועצירה באמצע הכביש נפוצים ומקובלים ותמרורי עצור הם המלצה בלבד. יחד עם זאת היוונים נוהגים בסבלנות וזהירות בעיקר כשהם רואים מספר זר וגם לא מתעסקים בטלפון בשעת הנהיגה.
הכבישים לעומת זאת מלאים בהפתעות - קטעים חלקים עם שיפועים הפוכים, בורות, מפולות אבנים, חזירים, משאיות חונות, עיזים, סנאים, כבשים ופרות וכמובן כלבי רועים עצבניים. שלא לדבר על כביש "מהיר" שהופך פתאום לדרך עפר…
אני למדתי שכדאי לי לרכוב יותר לאט ממה שאני חושב שאני מסוגל כי תמיד חיכתה לי הפתעה מעבר לסיבוב, חוץ מזה לאן מיהרתי?
פרק 6
ערב אחד כשחיפשתי מקום לישון באיזה יער בגובה של 2,000 מ' נתקלתי בשלט מידע ביוונית. אני ביוונית לא משהו אבל דבר אחד מהשלט הבנתי - את הדב המחייך מאוזן לאוזן. מיד המשכתי ברכיבה לכפר הקרוב ועצרתי לברר. התחלתי לדבר עם ואסילי. ואסילי, מורה להיסטוריה שיודע קצת אנגלית ומבלה את הקיץ בטיולים רגליים באזור. כששמע שאני מישראל הראה לי בגאווה שהוא קורא את "יהודים ומילים" של עמוס עוז ביוונית. כששאלתי אותו מה פתאום הוא קורא את זה, ענה שכל הספרים הקודמים של עוז שקרא מצאו חן בעיניו - לך תבין. בכל אופן ואסילי הבטיח לי שהדובים באזור הזה אכן חייכנים או לפחות מתרחקים מאנשים ובאמת במהלך הלילה ביקרו אותי רק כמה כלבים משוטטים.
בכלל קיבלתי את הרושם שישראל וישראלים אהודים ביוון. בכל מקום שאמרתי שהגעתי מישראל אנשים מאוד שמחו. לא אחת שילם עבורי אדם זר לחלוטין על קפה שהזמנתי ותמיד ישבו איתי לשיחה. ואפרופו קפה, כולם יודעים שאסור להגיד כאן קפה טורקי, טורקים זו מילה גסה ביוון ועדיף שלא להזכיר אותם בכלל. הטורקים שלטו כאן מאות שנים והתייחסו רע מאוד לאוכלוסייה היוונית הנוצרית עד שגורשו. מאז אומרים קפה יווני או קפה. גם סלט יווני כאן הוא סלט ורכב אספנות זו פשוט מכונית.
בתור מורה דרך תמיד חשבתי ששיבטה, עבדת, אשקלון, מרשה, קיסריה, ציפורי, בית שאן וסוסיתא הן פאר היצירה ההלניסטית. כל תפיסת העולם הזו השתנתה בשנייה בה נעמדתי מול המקדש בקורינתוס ובטח אחרי הביקור באמפיתאטרון בנמאה, במקדשים בדלפי, בקבר פיליפוס בורגינה, בעתיקות תבאי ועוד. אז הבנתי למה ישראל נקראה פרובינקיה יודיאה או פרובינקיה פלשתינה. צריך להכיר בעובדות, אנחנו בסה"כ פרובינציה.
אני ממליץ גם למי שלא משוגע על היסטוריה ואלכסנדר הגדול או ליאונידס לא נכללו ברשימת גיבורי הילדות שלו, לבקר לפחות באתר ובמוזיאון ארכיאולוגי אחד. השרידים מרשימים מאוד וכך גם הממצאים המוצגים ובעשורים האחרונים נבנו כאן מוזיאונים ברמה עולמית, אז חבל לפספס.
פרק 7
בוקר אחד בכביש מקתריני לכיוון מערב כשמסביבי שמש של יולי ושמיים בהירים, אני מרים מבט לפנים ורואה שההר מולי עטוף עננים שחורים וברקים יורדים ממנו אחת לכמה שניות. עוד אני מתלבט מה לעשות עם סערת הקיץ הבלתי צפויה הזו שמחכה לי בהמשך הדרך, אני רואה אופנוע חונה בצד הכביש. אני עוצר ומבין שהזוג על ההונדה באותה ההתלבטות. אחרי כמה טלפונים לחברים מהסביבה, סוקרטס (בחיי שהשם אמיתי) ואשתו ואולה מחליטים להמשיך ואני מבקש רשות להצטרף. "בשמחה, זו הכנסת האורחים היוונית" הם עונים ולוקחים אותי לסיבוב הררי מהמם ברכס האולימפוס עטוף העננים כשבסופו הם מזמינים אותי למנת "חלבה", מין מנה מתוקה שמזכירה קצת רחת לאקום, ממשאית אוכל שממתינה באחד הסיבובים. מסתבר שסוקרטס (שם אמיתי, נשבע) ו-ואולה גרים בקתריני וזה בשבילם סוג של סיבוב בוקר לניקוי ראש ופסק זמן מהילדים.
סוקרטס מנחה אותי איך לרכוב באולימפוס, איפה יש דרכי עפר יפות ונקודות תצפית ומשאיר לי את מספר הטלפון שלו שיהיה לי לחירום. אחרי כמה שעות של רכיבה בכבישים ובשבילים ברכס האולימפוס כשזאוס יורה עלי ברקים וגשם יורד מידי פעם, אני מגיע לקראת ערב לכפר קטן שמרגיש יותר האלפים השוויצרים מיוון. פסגת האולימפוס היא 3,000 מטר ואני מעל ל 2,000. מזג האוויר קריר, ערפל מכסה את הכפר וההרגשה - אוסטריה.
עוד אני מחכה בכיכר לגברת צימר, מתיישב לידי זקן חביב בשם האריאלוס. הארי זה שגר בכפר, עבד בצעירותו על מיכלית נפט ענקית ומשם גם האנגלית שלו. לקרוא ולכתוב הוא לא למד, אבל סיפורים יש לו בשפע. אנחנו יושבים לקפה בכיכר ומאוחר יותר לארוחת ערב ואני שומע על יוון של לפני 60 ו-70 שנה, על מלחמות האזרחים, המשטר הצבאי, המשברים הכלכליים - אלו שהיו ואלו שעכשיו, על החיים באוקיינוסים, על בחורה בכל נמל, על החלום האמריקאי והקמת המשפחה ביוון…. בקיצור על כל אותם הסערות - הימיות, הפוליטיות והרגשיות שעברו על הארי ב- 80 שנותיו. בחצות, אחרי כמה כוסיות של ציפורו, אנחנו נפרדים. לא לפני שהארי משביע אותי שלא לנסות ולטפס על האולימפוס לבד. זו סכנת מוות, הוא מזהיר.
פרק 8
המפגשים עם האנשים היו תמיד מפתיעים ומעניינים וזה לדעתי אחד מהיתרונות בלטייל לבד עם אופנוע. אתה מאוד נגיש, מחובר לסביבה, בלי מחיצות, בלי מחסומים. והאופנוע - כמו ילד קטן או כלב, מהווה הזדמנות לאנשים לגשת ולהתחיל בשיחה.
באחד הימים סיימתי הליכה של כמה שעות בקניון הוויגוס שבאזור זגוריה. קניון עמוק מאוד עם נהר ובו מים קרים וצלולים. מסביב צמחיה ים תיכונית טיפוסית - אלונים, אלות, אשחר ועצי דולב עצומים.
בעוד אני מחליף מתלבושת hiking לתלבושת riding פונה אלי "זורבה היווני" בכבודו ובעצמו ומתחיל לשוחח איתי למעשה המשפט הראשון היה ביקורת על האפריקה שלי. משהו בסגנון של: האופנועים המודרניים לא שווים הרבה, אני רוכב על אפריקה טווין המקורית, זה אופנוע! בלי כל האלקטרוניקה המסובכת של היום. כששמע זורבה שאני מישראל סיפר בגאווה שהוא עובד עם קבוצות של ישראלים בשביל חברת "טיולי רדיוס". אני מכיר מצוין את הבעלים, אני אומר לו ומיד אנחנו - זורבה ואנוכי במעמד של חברי נפש. זורבה מדבר בקצב מהיר וקופץ מנושא לנושא ואני מוצא עצמי מקשיב ונהנה מ-40 דק' מהמצחיקות שהיו לי כבר הרבה זמן. (זה היה חלון הזמן שלו בין הנאגלות עם התיירים שהזמינו ראפטינג) בשיחה פורס זורבה את משנתו לגבי - נשים, גברים, יוונים, טורקים, הומואים, קומוניסטים, פקידי ממשל ומי לא והכל מטובל בפרצופים והעוויות תואמות ומקבל תימוכין מסיפורים וחוויות אישיות כמובן. מטעמי הפוליטיקאל קורקט אני לא אחזור על אמרות השפר שלו (הן שמורות במערכת, כלומר כתובים אצלי בפנקס הקטן שליווה אותי בטיול) אבל כל מי שקרא את ניקוס קאזאנצאקיס מבין את הרעיון.
אחרי 3 שבועות של טיולים ברחבי יוון הגיע הזמן לחוות גם את האיים, או יותר נכון, את האי אנדרוס. ליוון, מעבר למרחבי היבשה וחצאי האיים (פיליון והפלופונז) יש גם כמה מאות איים כמובן.
פרק 9
יש משהו מהפנט במעבורת המגיעה למזח, הורדת הכבש, קשירת החבלים, התרוצצות הסוורים והפקחים. המשאיות, האופנועים, עשרות המכוניות ומאות האנשים שיורדים ועולים. ובתוך כרבע שעה מפליגה המעבורת לדרכה וכל ההמולה נעלמה כלא הייתה - עד למעבורת הבאה.
בדיוק בערב טו באב אחרי שעתיים של הפלגה עם האפריקה, פגשתי את בת הזוג שלי באנדרוס עם ילדיה בעיירת הנופש באטסי שעל חוף הים. ואחרי האיחוד המרגש התפננו לתור יחד את האי - ברכב וברגל לבלות בים וכמובן לנסות בכל ערב מסעדה מומלצת אחרת.
באנדרוס התארחנו אצל דימיטריוס שמנהל בית הארחה אותו הוא מגדיר - נופש למשפחות רגועות. אווירה מאוד ביתית וחמה. דימיטריוס שגדל באנדרוס, משתף אותנו בכל פרט מידע חשוב ומעניין אודות האתרים באי וכמובן בהמלצות על המסעדות השונות כולל איזו מנה להזמין בכל אחת מהן. "צלעות הכבש אצל יורגוס - אתה בטוח שהגעת לגן עדן", "מנת הפסטה ושרימפס אצל מרסלו - אתה רואה מלאכים יורדים מהשמיים", וגם "החוף של ויטאלי", "חוף zorkos", הטיילת ב Chora ועוד ועוד.
האי אנדרוס די גדול ויש בו מעל 100 ק"מ של שבילים רגליים שמסומנים מצוין וגם אינספור דרכי עפר מעניינות ומאתגרות לשוטט בהם. כל דרך עפר מגיעה בסופו של דבר לחוף ים מדהים ונטוש או לכפר ציורי. מרבית האוכלוסיה באי היא אוכלוסייה עונתית, כלומר מרבית בעלי ועובדי החנויות, בתי ההארחה, המסעדות ובתי הקפה גרים ועובדים באי 4 חודשים בשנה. בחורף, כך סיפר לנו דימיטריוס (שבעצמו מעבר לחודשי הקיץ, מנהל עסק של ייעוץ עסקי באתונה) נשארים באי רק קומץ של חקלאים הרריים שנאבקים ברוחות, בגשם ובקור. ממשיכים לגדל עיזים וכבשים, דבורים, זיתים וגידולי שדה.
פרק 10 ואחרון
אומרים שאם אתה צועק יורגוס בכיכר ביוון, לפחות 10 אנשים יענו לך. מהניסיון שלי כאן זה די מדויק. שמם של 3 מתוך כל 10 אנשים שפגשתי היה יורגוס. יורגוס, כמו מרבית השמות כאן, לקוחים מתוך כתבי הקודש או מקדושים נוצריים - לרוב מרטירים (מרטיר הוא נוצרי שהוצא להורג עקב אמונתו לאחר שסירב להתכחש לה בד"כ במאות 3-4 לספירה, אבל לא תמיד). יורגוס הוא גיאורגיוס הקדוש, החשוב ביותר מבין 14 הקדושים המסייעים והוא או לפחות חלקים ממנו קבורים בלוד בכנסיה שנחשבת למקום השלישי בחשיבותו בעולם לנוצרים היוונים אורתודוכסים. בדומה לו, גם שמות כמו פטרוס (משליחי ישוע והאפיפיור הראשון), כריסטופוס, יואניס (יוחנן המטביל), מיכאליס, מריה (אם ישוע), קתרינה, איליאס (אליהו), אנדריאס ועוד ועוד לקוחים מתוך התיאולוגיה הנוצרית וכתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה). בדרך כלל הבן קרוי על שם הסבא והבת על שם הסבתא כך שהשמות נשמרים וחוזרים על עצמם.
משפט גרמני עתיק אומר שלכל דבר טוב יש סוף, חוץ מאשר לנקניק, שיש לו שניים. והגיע העת להתחיל את המסע חזרה. את ה via dolorosa - מארץ הקדושים לארץ הקודש.
אז אחרי ששילמתי את מס הקורונה לממשלת יוון (60 אירו לבדיקת pcr) העמסתי את האופנוע ואת עצמי על מעבורת והגעתי בערב אל לאבריו. לאבריו היא עיר נמל קטנה ונחמדה עם טיילת מאוד עירנית, לפחות בסופ"ש. ישבתי בטיילת ואכלתי גירוס, שזה הפלפל המקומי - 15 ש"ח למנת בשר בפיתה עם כל התוספות ושתיה. ואפילו זכיתי לראות מופע רחוב של להקת רקדנים מבצעת את הריקוד של זורבה היווני.
למחרת בבוקר אני נפרד מהאפריקה שלי, לזמן קצר כמובן וניפגש שוב בישראל.
אני עוזב את יוון עם הרבה חוויות וזיכרונות שיישארו עוד זמן רב, או לפחות עד הנסיעה הבאה…
