הרגשה של מסע רציני

עודכן ב: אוג 1

כתב: גיא כהן

צילומים: גיא כהן, מנחם סגל


יש משהו מטריד במפלצת של 250 ק"ג ששוכבת לה על הצד. ועוד על מדרגת סלע. גלגלים לעלייה וכידון לירידה. הטמפרטורה כבר נושקת ל- 40 מעלות, אין טיפת צל ואף לא אחד מהג'יפאים המסוקסים שחשבתי שימלאו את שבילי המכתש נראה באופק. להרים את האפריקה ערומה מציוד ודלק בדשדש זה דבר אחד, אבל להרים אותה FULLY LOADED במדרון, בחום כבד זה כבר אירוע שונה לחלוטין. מה עושים?

עשיתי מה שאבי לימד אותי - התיישבתי על סלע, בישלתי קפה וחשבתי.

טיול לבד עם האפריקה, נולד עוד בחורף. שילוב של חלום ישן, תזמון ותכנית לטייל ביבשת אחרת. קרירה יותר, משופעת במים, בשר וגבינות והרבה ירוק וכחול. אני מכין עצמי כבר כמה חודשים - קורסי רכיבת שטח מתקדמת אצל צביקה, כהן השטח; השתלמות החלפת פנימית אצל אוריה כרמלי; איסוף והתאמת כלי עבודה רלוונטיים, טיפולים ותחזוקה באופן עצמאי ועוד. אבל לפעמים החיים זורקים עליך אבנים ואין לך ברירה אלא להמיר אותם בשקדים ותמרים ולצאת לדרך במולדת. אז החלטתי להיות תייר בארצי שלי, לגלות מקומות ודרכים, לפגוש אנשים, לצאת להרפתקה ובכלל לבחון אם אני מסוגל להתמודד עם כל מה שמסע כזה יציב בפניי. התכנית הייתה כללית, לרדת דרומה לארץ המכתשים, להדרים עד להרי אילת ולהתחיל להצפין דרך הבקעה, שומרון, בנימין עד לרמת הגולן והגליל. תכנית כללית וגם מפת כבישים כללית בכוונה. מסגרת הזמן - עד שבועיים, ציוד מינימלי, לינה תחת כיפת השמיים, בישול בתנאי שדה ושילוב של הליכה רגלית בשאיפה בכל יום.

בעידודה של זוגתי, ובתמיכה של ילדיי היקרים שהפתיעו אותי במתנה ערב היציאה (מצלמת GO PROׂ) יצאתי ביום שישי מוקדם בבוקר ושמתי פעמיי לגן לאומי עין עבדת. לפעמים כדאי להתחיל במוכר ומצד שני מתי בפעם האחרונה הייתי שם?. אם יש יתרון אחד בקורונה, זה שכל האתרים ריקים כמעט לחלוטין. זו חוויה שונה לגמרי לטבול בבריכות העליונות בנחל ערוגות, במעיינות בחבל בנימין או ברמת הגולן, לטפס בקניון האדום ואפילו לבלות בחוף הדקל באילת כשאין כמעט אף אחד. לאחר סיור קצר בעין עבדת אני ממשיך דרומה למכתש רמון לבלות את הלילה. בדרך יחמורים, יעלים ואפילו שועל שחוצים את הכביש הצר והישן שמוביל להר חריף ומשם ירידה למכתש וטבילה בבריכת המחצבה הישנה.

הלילות בנגב "נפלו" באמצע החודש העברי וכך זכיתי לצפות בשקיעות וזריחות של שמש וירח כמו גם בלילות מוארים של הר הנגב והרי אילת. את הלילה הראשון עשיתי בחניון לילה הר ארדון במכתש רמון שלדעתי הוא היפה, ובוודאי המבודד ביותר. עם שחר נעלתי את נעלי ההליכה, וטיפסתי לפסגת הר ארדון לצפות בזריחה סיבוב של כשעתיים סה"כ. להשאיר את האפריקה "ללא השגחה" הייתה החלטה נוספת שקיבלתי - כמובן לא בכל מקום ובאופן מושכל. אבל היה משהו משחרר בהבנה שלא כל משפחת מטיילים בג'יפ ששווה רבע מיליון ש"ח שנסעה שלוש שעות מהמרכז, מעוניינת דווקא בקסדה או במגפי הרכיבה המסריחים שלי… ובטח שלא לנסות להזיז אופנוע של 250 ק"ג עם מנעול דיסק באמצע המדבר. ההחלטה הזו, יחד עם העובדה שלקחתי מקלות הליכה, נעלי הליכה קלות ואווריריות, כובע ומכנסי התעמלות קצרים שדרגה את המסע ואפשרה לי ליהנות ממעיינות צלולים, מפלים ובריכות מים, זריחות ושקיעות מראשי הרים ולחוות טבע יוצא דופן.

אחרי שהצלחתי להיחלץ בכוחות עצמי ובאופן הרואי מהמדרגה (מאוכזב מהעובדה שאף אחד לא היה שם כדי להתפעל) הבנתי שרכיבה בשעות החמות בוודאי בשטח לבד גובלת בחוסר אחריות ואפילו מסוכנת. מאותו היום הקפדתי לנוח במקום מוצל, רצוי עם מים בשעות החמות. בינינו, מה בוער? הרי בנסיעה רצופה המדינה נגמרת בשלושה ימים ממילא.

את הלילה הבא ביליתי באשראם במדבר עם חבורת צעירים מרתקת שהצליחה לשבור אצלי דעות קדומות. צעירים אינטליגנטיים ומשוחררים שמצאו עצמם אבודים בעקבות הקורונה. נטולי עבודה, בלי יכולת לשלם שכר דירה או לטוס לחו"ל וחוסר רצון לחזור לגור אצל ההורים - הם ירדו לאשראם לעבוד ולהעביר סדנאות מדיטציה האחד לשנייה. שם גם הבנתי שזה מאוד קשה להתרכז במחשבה אחת בו בזמן שאתה יושב בישיבה מאוד לא נוחה על הרצפה. המוח שלנו בנוי לעשרות מחשבות שנכנסות ויוצאות בכל שנייה ושנייה והחושים שלנו מעודדים הסחות דעת. להרגיל אותו למחשבה אחת, זה מאוד קשה ודורש הרבה תרגול. הרעיון המרכזי הוא שאם אתה מרגיל עצמך להתרכז במשהו סתמי כגון קצה האף או האצבע ומצליח להתעלם מכל הסחות הדעת האחרות - חיצוניות ופנימיות, תוכל להתרכז בעת הצורך במחשבה אחת הנוגעת למשימה ספציפית ביעילות גבוהה. תחשבו מה זה עושה ליכולת הלימודית או הפרודוקטיביות שלכם בעבודה.

אחרי טיול באזור בקעת עובדה, מקדש הנמרים, הישוב שחרות וכמה אתרים כלקוליתיים באזור (שאת חלקם בניתי במו ידיי - אבל זה כבר סיפור אחר) ירדתי לאילת ולשמחתי מצאתי חוף כולל חניה לאופנוע, צל וללא תשלום לבלות בו את השעות החמות.

רכיבת אחה"צ - ערב בכביש 12 וטיול בקניון האדום סיימו את היום והתחילו את אחד הלילות היפים שחוויתי מימיי. מצוקים אדומים אדומים של אבן חול נובית, ירח גדול מאיר את כל הקניון מטייל לרוחב השמיים כשהוא מלווה בכוכב הלכת צדק. שקט מוחלט סביב, שקיעת ירח וזריחת שמש. שחורי זנב וסלעיות נזירות סקרניות שבאות לבקר ממש עם עלות השחר. ושקט.

רכיבה מהירה בעיקולי הכביש של הרי אילת וצפונה דרך הערבה לכיוון עין יהב. כניסה מזרחה ואני בדרך הפטרולים מנופף לשלום לפועלים התאילנדים ולחיילים הירדנים, עוצר מידי פעם להצטלם ליד אבני הגבול ומגיע בדיוק בזמן למנוחה היומית לתצפית מוצלת ופתוחה לרוחות מערביות נעימות. ארוחת בראנץ', קפה ומנוחה. שלוותי מופרעת פעמיים בלבד, בפעם הראשונה זו חבורת נשים צוהלות וקולניות על RZRים שמטיילת באזור ומפנקות אותי במיץ קר, אבטיח ומלון (לבירה וליין סירבתי בנימוס) והפעם השנייה חיילות מאיזו יחידת תצפית בסיור קו שעסוקות בלתת שם לכל גבעה וואדי.

רכיבה בדרך השלום ויציאה דרך מושב עידן מערבה לעיר אובות ולמעלה עקרבים. הכביש אמנם סגור באופן רשמי אבל עדיין אחד הכבישים היפים באזור! אחרי תצפית וקצת רכיבת שבילים בארץ המכתשים, אני יוצא למישור ימין ומשם לגן לאומי ממשית ללינה. ארוחת ערב וקפה יחד עם האחראי הבדואי על האתר מובילה לשיחה מרתקת על משפחה, זוגיות והשפעת האינטרנט על החברה הבדואית המסורתית והדילמות שהעולם המודרני מציב בפני הדור הצעיר בחברה זו. אני פורש לישון וכל האתר לרשותי, האמת לא לגמרי כי אליי מצטרפים במהלך הלילה עוד 2.5 מיליון יתושים זמזמניים ועצבנים. ליל הקרב מסתיים ב- 12:0 ליתושים ועם שחר אני כבר בפיתולים לים המלח ומשם צפונה.

השמש עולה מעבר להרי אדום ומאירה את מצוק ההעתקים באור כתום בהיר. משמאל חולפים הר אלעזר, מצדה, נח ומעלה צאלים נחל משמר, מעלה איסיים הר צרויה והנה אני בשמורת עין גדי - ערוגות. חניה, החלפת בגדים מהירה וכעבור 40 דקות של הליכה מהירה אני כבר בבריכות העליונות - איזה תענוג! אחרי כמה ימים בלי מקלחת וגוף מכוסה בעקיצות יתושים, אין כמו טבילה במי הנחל. את השעות החמות אני מבלה בשמורה ובמצוקי דרגות במנוחה שעוד חסרה לי מהלילה הקודם ואחה"צ אני ממשיך צפונה לחאן ארץ המרדפים.

אחד היתרונות בלטייל לבד ולהיות חבר בקבוצת האפריקה טווין, זה האנשים הטובים שאתה פוגש באמצע הדרך. מפגש בערב על כוס קפה עם אריאל, תושב האזור שגם משאיל לי ספריי שימון לשרשרת שמתחילה להשמיע דפיקות וחריקות - מוביל לרכיבת בוקר מוקדמת בחצר האחורית שלו. אריאל רוכב מעולה, מוביל מתחשב ומכיר את השטח מצוין, ויחד אנחנו מטפסים ויורדים בגבעות ובוואדיות של אזור המרסבא - מונטר.

הוא מפנק את שנינו בקפה של זריחה בפסגת ההר ומשם גולשים לגמל של גובה פני הים. ואיך אפשר טיול ללא פנצ'ר? מבחינתי הזדמנות לתרגל את שלמדתי בהשתלמות של אוריה ולנסות את הכלים שאני סוחב. תחת הפיקוח והייעוץ של אריאל ובעזרת הג'ק שבניתי במיוחד בשביל הטיול הזה תוך 30 דק' הגלגל הקדמי מורכב עם פנימית חדשה. לא בדיוק זמנים של צוות נאסקר או מוטו GP, אבל לא רע בכלל בשביל פעם ראשונה של פנצ'ר בשטח. נפרדים לשלום ואני בדרך אלון לכיוון צפון ותחושת החוץ לארץ הולכת וגוברת.

אחד היתרונות בטיול, ללא תכנית מוגדרת ומגבלת זמן אפקטיבית, הוא שדרך עפר, כביש צדדי או סתם שלט מובילים אותך לתגליות והרפתקאות לא צפויות. בעקבות שלט ישן "מרלו בית קפה שפתוח תמיד" אני מוצא עצמי עולה בכביש מאוד משובש לישוב שילה. חוצה ישובים שאפילו את שמם לא שמעתי. שבות רחל, עמיחי, אחיה, קידה ועוד. ואכן - יש אמת בפרסום! מרלו מתגלה כמסעדה טעימה ו... פתוחה. ארוחת בוקר ראשונה שלא מורכבת מקופסת טונה, מלפפון, בצל ופירות יבשים. אלא חביתה, גבינות ומטבלים, מיץ קר וקפה של מכונה ואני מרגיש כמו נסיך השומרון. אני פותח בשיחה ערה עם שתי בחורות חביבות דוברות צרפתית שיושבות בשולחן לידי. מדברים על ההבדלים בין פריז לבת ים (תתפלאו - יש כמה), על האתגר בחינוך ילדים בעידן הסמארטפון והרשתות החברתיות ועוד, ואצלי תחושת חו"ל גוברת. לאחר סיור קצר בשילה הקדומה (מקום המשכן 369 שנה ולמעשה הבירה הרוחנית של שבטי ישראל), אני בחיפוש אחר מקום למנוחת צהרים. באזור יש מאות בריכות המבוססות על מעיינות טבעיים ששופצו או נבנו לרווחת התושבים והמטיילים ובעקבות עצה טובה מתושב המקום אני מוצא עצמי באחת מהן. המקום מלא בבני נוער, וזוגות צעירים. ממש מקום מפגש ובילוי. ומה אגיד לכם - מה שקורה במעיין נשאר במעיין. קודי הלבוש וההתנהגות רחוקים מאלו של חוף הים בתל אביב אמנם, ועדיין המעיין הוא המקום לרומנטיקה, היכרות או סתם לראות ולהיראות - ממש כמו בסיפורי האבות בתנ"ך.

השמש יורדת במערב ואני ברכיבה מהירה בפיתולים של דרך אלון לכיוון עמק בית שאן. עדרי עיזים, טרסות, שדות שעורה לצד חממות עגבניות ותבלינים. המסורתי והמודרני אחד לצד השני כמו מנהלים דיאלוג מי יחזיק מעמד לאורך זמן, מי מתאים יותר לתנאי הארץ. בדרך אני מחליט שהגיע הזמן לפנק עצמי בחדר, כזה פרטי עם מקלחת חמה. חיפוש קצר באינטרנט ואני מגיע עם ערב לכפר רופין. מתקלח וגם מכבס את הבגדים בכיור תוך כדי. אחרי הכול מחר מצטרף אלי גיסי מנחם ואני עושה מאמצים להסריח כמה שפחות, אחרי הכול - משפחה.

אחרי ארוחת בוקר עם מנחם, רוכב אפריקה עשוי ללא חת ובשלן בחסד, מניעים ויוצאים לטיול לאורך גאון הירדן מבקעת בית שאן צפונה, כבישים ושבילי עפר מהירים לאורך הירדן, מנוחת צהריים על גדות הנהר כולל טבילה ומנוחה בצל העצים. (הידעתם ש"יר" באכדית משמעו נהר - ירדן, ירקון, ירמוך וכדו'). מנחם משדרג את ארוחת הצהריים המסורתית שלי שהייתה מורכבת עד כה משיבולת שועל וחמוציות, ואני נהנה מניוקי ברוטב סלסה למנה עיקרית ועוגה כקינוח - פינוק אמיתי. אחר הצהריים אנחנו עולים דרך חמת גדר לעין אי"ה. אחת הבריכות ברמת הגולן עם נוף לכיוון דרום מזרח. תזמון מושלם ואנחנו מוצאים עצמנו לבד בבריכה נהנים מהשקט, המים הקרירים והנוף המדהים. יש יתרון גדול בלרכוב בשניים, בעיקר בירידה לשטח. הביטחון גדל ואתו כמובן יכולת הרכיבה, הזרימה בשבילים וההנאה שגוברת.

לקראת ערב הבריכה מתמלאת במבקרים נוספים ואנחנו אומרים יפה שלום וגולשים מהרמה לירדן, הפעם לאזור גדות - גונן. ושם הפתעה, הבן שלי נמצא שם בפיקניק משלו עם כמה חברים מהיחידה. מפגש מרגש וארוחת ערב משותפת של פוייקה עוף מטובלת במקצועיות ובירות קרות, מוזיקה טובה ושיחה מרתקת. אבל אחרי כשעה אנחנו מקבלים איתות שאינו משתמע לשתי פנים - הגיע זמננו לפרוש לשינה רחוק מספיק, כי במתחם ליד יש כרגע מסיבת רווקות והנוכחות שלנו, איך לומר בעדינות, עלולה לקלקל את המשך הלילה. רמזים אנחנו דווקא מבינים ומיד פורשים ללינה רחוק מספיק מהדור הצעיר במקום מוסתר ליד הנהר. הלינה על גדת הירדן מתגלה כנוחה מאוד - העשב הקצור משמש כמזרן רך ונעים ובאופן מפתיע אין יתושים! אני ישן עמוק למרות המוזיקה והצהלות סביב - אחד היתרונות בלהיות בוגר יחידת חה"ן כנראה.

לפנות בוקר, הירדן מזכיר לי תעלת מים בדרום צרפת. זרימה שקטה של מים, ציוצים של סבכי או פשוש, דג שקופץ מעל המים, צב או אגמיה שצוללים מהסבך. פסטורלי ושקט סביב. במתחמים לידנו הדור הצעיר עדיין ישן ואני נמנע מלבדוק אם נחצה הגבול בין מסיבת הרווקות לחברים מהצבא. אנחנו מתארגנים במהירות ורוכבים בדרך העפר לאורך הגדה המזרחית. רוח קרירה, ממזרח רמת הגולן וממערב רכס רמים, בחזית עמק החולה. ליד גונן עולים לרמת הגולן וצפונה בציר הנפט. צבאים, שועלים, עופות דורסים ואפילו זאב חוצים את הדרך ומידי פעם איזה רוכב אופניים שמדווש מולנו, זורק מבט של בוז וקנאה גם יחד. לאחר ארוחת בוקר בצל של שיטה אנחנו עולים לתל פאחר - ולומדים שתרגולת גולני למעבר גדרות נולדה כאן לפני 53 שנים על ידי דוד שירזי.

את שארית היום אנחנו מקדישים לצפון רמת הגולן. הגובה בין 1,000 ל- 2,000 מטר ואפשר לרכוב כל היום מבלי להתעייף. קלעת נמרוד, בוקעתא, עין קיניה, מג'דל שאמס ברכת רם, החרמון, קטעים משביל הגולן, עז 77, הבנטל ועוד ועוד. מרגישים כמו באלפים האוסטרים (טוב לא ממש, אבל כנראה הכי קרוב שאפשר). הרכבל בחרמון פועל כמו באישגל ורק חבל שבמסעדה לא מגישים שניצל בקר עם ריבת פירות יער. אבל אין זמן לשקוע בחלומות כי בשתיים וחצי כבר קבענו לבירה עם חבר אופנוען מהצפון בפאב מקומי ובערב אחרי סיבוב נוסף בצפון רמת הגולן, שכלל טבילה במעיין אלוני הבשן. ממש לפני כניסת השבת, כבר מצאנו עצמנו במסעדת ההמבורגרים המעולה קלומפוס, יורדים על 240 גר' של בשר משובח בלחמנייה עם צ'יפס בצד. לדעתי מנת הבשר הראשונה שלי אחרי שבוע.

שבת בבוקר, יותר משבוע אני במסע. הציוד כבר נארז מהר וביעילות, הגוף מתרגל למיגון ולתנוחת הרכיבה, הקסדה הופכת להיות חלק מהראש, ולכל דבר, מארנק ועד בקבוק מים - יש את המקום הייעודי שלו מסודר לפי מידת הנגישות והנפח. פעולות כמו בדיקת אוויר בצמיגים בכל בוקר, שלמות שפיצים בגלגל, איתור נזילות או חריקות הופך לדבר שבשגרה - לא שהאפריקה צריכה את זה. מה זה בשביל המכונה היפנית הזאת 2,000 ק"מ, אבל לי זה נותן הרגשה של מסע רציני, אז למה לא. יש גם תובנות של דברים שחסרים (לא לוותר על פינג'ן הקפה המסורתי גם במחיר של כפילות בכלי בישול) ודברים מיותרים (מי צריך יותר משני זוגות תחתונים וזוג גרביים? ובשביל מה לקחתי 3 חולצות קצרות? אלוהים יודע) וכמה תיקונים ועדכונים לטיול הבא. הכל נרשם בפנקס קטן, יחד עם הגיגים, מחשבות וחרוזים.

מטפסים למטולה - שנים לא הייתי במושבה הצפונית ומשם דרך המטעים לדרך נוף רכס נפתלי. בדרך פוגשים שני מטיילים שעצרו למנוחה בצל. מזמינים עצמנו ואותם לקפה ומתפתחת שיחה. הנושאים הרגילים. הפגיעה הכלכלית של הקורונה, ילדים, שירות צבאי וכמובן - איך לא, מכרים משותפים.

באריה השואג, אנחנו נתקלים במשפחת ישראלי שמבקרת באתר.

" -אבא?

-מה?

-מי היה טרומפלדור?

-נו, הגיבור הזה, זה עם הבלי יד "

האמת, לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב.

בכניסה למושב מרגליות יש מבצר צלבני מוזנח בשם מצודת הונין, ואיפשהו בסביבתו, כך מספרת האגדה, יש מאגר מים תת קרקעי. אני משוטט בין חדרי המצודה ובמקרה פוגש את רוני, מטייל ברגל שבילה שם את הלילה. רוני מוביל אותי לכניסה. באחת הפינות במצודה דרך פתח צר מאוד יורדים בסולם חבלים רעוע כ-6 מטר ומגיעים למאגר מים תת קרקעי עצום מלא במי שיטפונות קרים כקרח, ככה באמצע יולי בקיץ הישראלי. הרחצה על הבוקר במי הקרח, יחד עם המאמץ הגופני וההתרגשות ואני מרגיש שנולדתי מחדש. רוכבים מערבה בכביש הצפון ועוצרים בכל נקודה בדרך, שהרי ברכיבה רצופה כל הכיף הזה ייגמר בתוך פחות משעה. אחר הצהריים - נכנסים לסמבוסק בחורפיש, כי איך אפשר בלי… ועדיין אין לי תשובה מי עדיף - סמבוסק הארזים או סמבוסק הארז.

במצפה המונפורט אני נפרד לשלום ממנחם (מישהו צריך לחזור לעבודה ביום א' בבוקר) וממשיך לטייל באזור. לא רחוק משם על גבעה סמוך לכביש - כנסיה שמשום מה אף פעם לפני כן לא הבחנתי בה. עולה לראש הגבעה ופוגש כמה מתפללים. הכנסייה היא השריד לכפר אקרית' - הם שמחים לספר לי, אחד משני כפרים נוצרים - איקרית' ובירעם שתושביהם פונו ובתיהם פוצצו לאחר קום המדינה. לתושבים ניתנה הבטחה שזה פינוי זמני ושישובו לכפרים בתוך כמה שבועות ועד היום זה לא קרה. גם החלטת בית המשפט העליון לפני כמה עשורים לא שינתה ועד היום התושבים וצאצאיהם עדיין ממתינים לקבל את רכושם (בתים ואדמות חקלאיות) ומקפידים לקיים חתונות, תפילות וטקסים נוספים בכנסיות הכפרים. כשאני שומע את הסיפור מפי תושבת הכפר לשעבר אני מתבאס ומרגיש קצת אחראי למרות שכל זה קרה בכלל הרבה לפני שנולדתי.

את הלילה אני מבלה בקמפינג משק חפר באבירים אצל החבר היקר איל חפר. ומוקדם בבוקר יורד לנחל כזיב ולעין טמיר. אין כמו טבילה על הבוקר במים הקרים. אחרי ארוחת הבוקר וכוס קפה על בסיס חלב עיזים ישר מחליבת הבוקר מהדיר של איל, אני עושה דרכי דרומה דרך הר מירון ובקעת בית הכרם לבלות לילה אחרון עם בת הזוג שלי והפעם לא בשק שינה לבד תחת כיפת השמיים, אלא בזוג, בצימר מפנק על הכרמל צופים לים.

לאחר 11 יום אני מחנה את האפריקה, פורק את הציוד, שוטף, מכבס, מסדר במחסן ועושה רשימת השלמות ותיקונים - מראה ימנית, מגן ידית ברקס יישור כידון וכמה ברגים. למתוח ולשמן שרשרת, לתקן את הפנצ'ר בפנימית, כמה כיוונונים והיא חוזרת לעצמה In no time

עד הפעם הבאה.

אני הפעם הבאה / יהודה עמיחי

אני עומד עכשיו בנוף

אותו ראינו יחדו מן הגבעה:

העצים שנעו ברוח,

כנוע אנשים באחרית הימים

ואשר מרחקם הקרוב כל כך

היה ללא נשוא,

ואמרנו

"חבל שאין לנו זמן.

כשנהיה בפעם הבאה, נלך לשם".

אני שם.

ויש לי זמן,

אני הפעם הבאה.



מסלול הטיול

יום 1

יציאה מהוד השרון, כביש 40. לקבר בן גוריון ולשמורת טבע עין עבדת. דרומה כביש 40, צומת הרוחות מערבה כביש 171, בורות לוץ. אופציה דרך עפר לתצפית מעבר ערוד.

כביש 40 ירידה למכתש, מזרחה בדרך עפר לחאן בארות ומשם לחניון לילה הר ארדון.

יום 2

לחאן סהרונים ומשם ולחניון נחל גוונים ויציאה לכביש. המשך דרומה כביש 40. לינה בשיטים.

יום 3

כביש 40. צומת נאות סמדר, כביש 12. בקעת עובדה, שחרות והאזור. חזרה וירידה לערבה בכביש 40. כביש 90 לאילת בדרך כניסה לפארק תמנע.

עליה בכביש 12, מעלה אילת, דרך עפר ולינה בקניון האדום.

יום 4

ירידה בכביש 12, צפונה כביש 90, כניסה מזרחה לעין יהב. דרך השלום, דרך עפר הפטרולים. מערבה דרך מושב עידן. מערבה בכביש 227, מעלה עקרבים מישור ימין. צפונה כביש 206, מערבה כביש 25 וכניסה לגן לאומי ממשית.

יום 5

מזרחה כביש 25, צומת הערבה, צפונה כביש 90, כניסה לשמורת טבע עין גדי ערוגות.

צפונה כביש 90, מערבה כביש 1, לינה בחאן ארץ המרדפים.

יום 6

סיבוב שבילים באזור בקעת הורקניה, נחל אוג. צפונה כביש 458 (דרך אלון), מערבה כביש לשילה, כביש 60 לעלי. חזרה לכביש 458 צפונה והמשך בכביש עד צומת בקעות. צפונה כביש 578 עד צומת מחולה. צפונה כביש 90 ומזרחה לכפר רופין.

יום 7

שבילים לאורך הירדן עד כביש 71. מערבה וצפונה כביש 90 עד מנחמיה. משם צפונה דרך עפר לאורך הירדן (התעלה המערבית) עד דגניה. מזרחה כביש 98 ועליה דרך חמת גדר. מזרחה למיצר ודרך עפר לעין אי"ה. ירידה בכביש 789, כביש 92, כביש 888, כביש 918. דרך עפר מקבילה לירדן עד צומת גונן.

יום 8

דרך עפר מקביל לירדן עד גונן. מזרחה 959 וצפונה בציר הנפט. מזרחה כביש 99, 989, 98 לחרמון. דרכי עפר במטעים של אזור ברכת רם, הר חרמונית, עז 77, בנטל. דרומה דרך אחמדיה לצומת עין זיון, כביש 98 אלוני הבשן. כביש 87, 9088, צפונה לקיבוץ דפנה.

יום 9

כביש 90 למטולה ומשם דרך המטעים לצוק מנרה, דרך נוף הרי נפתלי. כביש הצפון, כביש הצפון הישן, כניסה דרומה לפארק גורן ומזרחה דרך פסוטה לאבירים.

יום 10

כביש 89 לצומת מירון, כביש 85 מערבה, דרומה 784 ולרכס הכרמל, עין הוד

יום 11

זיכרון יעקב והביתה.


קישור לקבצי ניווט כלליים מאוד של המסלול (לא הקלטה)

הרגשה של מסע רציני
.gpx
Download GPX • 14KB


836 צפיות
  • YouTube
  • Facebook
  • Instagram