רוכב על דרך צרה במגמת עלייה, בין שני קירות סלע, עולה שש מדרגות אבן בגבהים שונים ונעצר. נפעם אל מול הנוף הנפתח לפניי. מתוך אחת הנקודות הגבוהות של המדבר נפרשים לפניי הרי יהודה. הרחק באופק יוצא קו בהיר, המתעקל עם קווי הרכס היישר למרגלותיי. אני מוריד קסדה ושואף את רוח המדבר, שמצננת את פניי. שקט סביב ורק רחשים של מתכת מתקררת תחתיי. לפתע ראשי נזרק לאחור, מדמיין את אלו שעברו כאן לפניי ותוהה עד כמה עתיקה הדרך, מי עבר בה, מדוע בחרו דווקא בנתיב זה ולמה היא נקרא דרך הסוכר.
צילומים: שמוליק פאוסט
מדבר קטן גדול
מדבר יהודה נחשב למדבר קטן במושגי המדבריות בעולם. חרף זאת הוא טומן בחובו ריכוז נדיר של מקומות בעלי חשיבות היסטורית אדירה. נביאים, מלכים, נוודים ומורדים מצאו בו את מקומם והשאירו חותמם. דרך הסוכר עולה מערבות העיר יריחו לירושלים. הדרך עוברת מדרום לכביש ירושלים-ים המלח, על קו פרשת מים מקומי בין נחל אוג מדרום לנחל ג'רוף ע'זל מצפון. טיפוס מעלה של אלף מטרים על פני מרחק אווירי של כעשרים ק"מ בתוואי הררי.
במשך שנים רציתי לרכוב בדרך הסוכר על אופנוע אדוונצ'ר. השילוב של אופנוע גדול על סינגל צר מעלים לכאורה את הנתיב ומחבר אותי טוב יותר לטבע שסביב, כאילו אני מרחף קרוב לקרקע. הדרך הצרה והעתיקה עולה מערבות העיר יריחו אל ירושלים הקדושה במשעול אתגרי הנע על סכין קו הרכס ושיפועי הגבעות התלולות. על גבו האמיץ של ק.ט.מ אדוונצ'ר 790R החלטתי לצאת אל דרך הסוכר.
בחיפוש אחר מידע היסטורי, על אודות דרך מיוחדת זו, התקשיתי להעלות מידע באינטרנט. אך הקסם שאופף את הדרך סחף אותי להעמיק עד לפתחם של המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, רשות העתיקות וספרות מקצועית רלוונטית.
נווה מדבר
ברכיבה לאורך השבר הסורי אפריקני ניכרת עוצמתו של רכס ההעתקים בעיקר באזור מדבר יהודה. אחת הרכיבות הראשונות שלי בשטח היו לאורך מצוק ההעתקים. חוויה מדברית עם תצפיות מרהיבות אל ים המלח הגדול והרגוע כשמשתקפים בו הרי מואב למרחוק. לאורך המצוק, משבי הרוח העולים מן הים, נושאים עימם את ריח המלח והחום המלטף.
יריחו הייתה העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת. המבנה הטופוגרפי של שכבות הסלע בצפון מדבר יהודה, קרוב ליריחו, יוצר מפתח במצוק ההעתקים שהיווה פרצה נוחה למעבר דרכים מעבר הירדן המזרחי לכוון ירושלים. יריחו היא נווה מדבר ואחד היישובים העתיקים בעולם. ראשוני המתיישבים היו ציידים-לקטים מהתרבות הנָאטוּפִית הפרהיסטורית לפני 11,500 שנים. יריחו שגשגה בזכות הקרקע הפורייה לגידולים, תנאים טופוגרפיים נוחים ובעיקר בזכות אספקת מים גדולה מוואדי קלט וממעיין אלישע, שנקרא כך על פי הנזכר בספר מלכים ב': "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל-אֱלִישָׁע: הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה, וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. וַיֹּאמֶר: קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח. וַיִּקְחוּ אֵלָיו. וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח, וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר ה': רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה, לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר".
מלכים ב', פרק ב', פסוקים י"ט-כ"ב
גדר תמך בדרך בה עברו אנשים, חמורים וגמלים
באחד מעיקולי הדרך, ירושלים באופק ואני עובר על שביל צר בסמוך למדרון תלול. בשול מספר אבנים, המסודרות בצורה שתמנע סחיפה או התמוטטות של הדרך לתהום. קיר תמך קטן. פיסת היסטוריה עתיקת יומין ששומרת על הדרך גם היום. כל רכיבה ממלאת אותי בתובנות. פעמים רבות, זה ממשיך איתי גם לאחר הרכיבה. אני נמשך להעמיק ולחקור על אודות הדרכים והמקומות בהם עברתי. חיבור בלתי אמצעי לארץ ולהבנת ההיסטוריה שהביאה אותנו לאן שאנחנו היום.
ההתיישבות בירושלים החלה לפני יותר משבעת אלפים שנים. שגשוגה של העיר נבע מהטופוגרפיה ההררית, הקשה לטיפוס, שהפכה את ירושלים לנקודה אסטרטגית חולשת עם הגנה טבעית מפני כובשים. בנוסף, בעיר נמצא מעיין הגיחון, שהיה מקור מים חשוב. במרוצת ההיסטוריה הפכה ירושלים קדושה לשלוש הדתות, מציאות שהיוותה מוקד למלחמות רבות וכיבושים. מרכזיותה הרוחנית והעלייה לרגל אליה עיצבה את צביונה גם כעיר מסחר מרכזית.
דרך הערבה
רכיבה לצד אחד מקניוני נחל אוג המרשים, חושפת על קירו עיקולי קימוט רבים בשכבות הסלע הצבעוניות. קימוטים המרחיקים לספר מבעד לשכבות על תקופות גיאולוגיות סוערות. כנראה הרבה לפני שהיו כאן דרכים.
מיריחו לירושלים עולות שתי דרכים קדומות. הצפונית לאורך נחל פרת, והדרומית יוצאת מערבות יריחו לעקבת ג'בר דרך נחל אוג לקבר משה רבנו (נבי מוסא), משם עולה דרך ראס אל-משהיד למעלה אדומים, קצר עלי, אוגוסטה ויקטוריה ולהר הזיתים וירושלים. 26 ק״מ אורכה ושמה בפי החוקרים ״דרך המלח והסוכר״. הנתיב נוח משום שאינו עובר על פני מצוקיו של מדבר יהודה כפי שהם נחשפים מדרום. במקרא נזכרת הדרך לא פעם בשם "דרך הערבה״. למשל, כאשר נבוכדנצר מלך בבל, צר על ירושלים ורדף את המלך צדקיהו:
"וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר, סָבִיב; וַיֵּלֶךְ, דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל-חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו."
מלכים ב', כ״ה: ד'-ה'
בעת העתיקה נקרא הנתיב "דרך המלח" מאחר והובילו בדרך זו מלח, שהגיע מהר סדום בספינות. המלח היה יקר בעת העתיקה, בזכות השימוש בו לשימור בשר ותיבול והכנה של מזון. מערך צירי התחבורה בארץ ישראל זוכה, בתקופה הרומית-ביזנטית (מאה 2 עד 7 לספירה), לכבישים סלולים בזכות הטכנולוגיה שהביא השלטון הרומי. הרומאים ידעו לבחור תוואי מתון, להניח תשתית יציבה, אבני שפה ולעיתים גם קירות תמך, סוללות הגבהה וגשרים. הרומאים השקיעו במערך הדרכים כדי לאפשר ללגיון שליטה מיטבית בכל הממלכה.
התעלות רוחנית
בצומת דרכים יוצאת דרך משנה מטה, אל אפיק הנחל, בעוד הנתיב הצר מושך מעלה על צלע הר תלול. אני מתלבט לרגע ומחליט לעלות עם הדרך הצרה. אמנם אני משתדל לא לקחת סיכונים מיותרים, אבל לא מוכן לרדת אל המקומות הבטוחים מדי ולפספס את ההתעלות הרוחנית שברכיבה האתגרית. על פי תהום הנופים הקרובים והרחוקים נעים בקצב שונה לגמרי. זה מסחרר ומעצים את תחושת המרחב והחופש.
הרומאים השתמשו בדרכים בעיקר לצורכי צבא, מנהל ומסחר. לכן העדיפו את הדרך הצפונית, שהייתה יחסית נוחה ומתונה. בתקופת בית שני היו רבבות רבות של עולי רגל פוקדים את בית המקדש במשך השנה. בבחינת העדויות עולה נתון מעניין לפיו הייתה לעולים העדפה דווקא לדרך הדרומית, הקשה יותר. התוואי המאתגר, פיתולי הדרך הרבים והנוף המדברי הפראי העצימו בהדרגה את התעלותו הרוחנית של המאמין בטקס העלייה לרגל. מחזה בית המקדש המרהיב מהר הזיתים היה לאחד מרגעי השיא במסע ההתעלות הרוחנית. משם, גם הכניסה לירושלים ולבית המקדש יותר טקסית מדרום - מתחתית גבעת עיר דוד, דרך בריכת השילוח המפוארת והרחוב המדורג העולה היישר אל הר הבית.
הדרך עצמה הייתה אפוא חלק מהריטואל הטקסי. בונה ומעצימה במהלך הצעידה רגשי התעלות וציפייה, שיגיעו לשיאם בבית המקדש. שוו בנפשכם את הממד החזותי – המעבר דרך הנוף המדברי הקשוח אל הנוף החי והסואן בירושלים עד ההגעה אל בנין בית המקדש העצום והמרשים.
קנים מתוקים
מלבד היותו אחד מאזורי הרכיבה, שניתן לרכוב בו כמעט בכל ימות השנה, הרכיבה בנתיב צר חווייתית יותר ואינה דומה לרכיבה בשביל רחב. דרך הסוכר, כמו דרכים אחרות, הייתה הופכת מזמן לדרך ג'יפים רחבה אלמלא התוואי המאתגר הנע על דבשתן הצרה של הגבעות ובשיפולי המדרונות התלולים. הריכוז הנדרש גבוה והתחושה שהטבע קרוב אלינו מרחק נגיעה. הרכיבה מאלצת אותנו לעבור את כל אשר נִקְרֶה בדרכנו הצרה. אין אפשרות לעקוף קושי או מכשול מימין או משמאל, אין קיצורי דרך או הקלות. What you see is what you get.
במאה הרביעית לפני הספירה גילו במזרח הרחוק איך להפיק סוכר מקנה הסוכר. הייצור עבר משם גם לפרס ועם הכיבוש המוסלמי, במאה השביעית, התפשט גידול קנה הסוכר מערבה גם אל מוצאו הפורה של נחל קלט בארץ ישראל. אלברט מאכן, הכרוניקן של מסע הצלב הראשון, כתב בשנת 1099 ביומן המסע ליריחו: "שם מצאו האנשים קנים מתוקים הנקראים סוכר (Zucra), שגדלים בשפע בגדות המישור, הם נהנו מעסיס הקנים הבריא, ובשל מתיקותו – מרגע שטעמוהו כאילו לא ידעו שובעה... מניחים את המיץ שנתקבל בכלים עד שהוא נקרש ומתגבש בצורת שלג או מלח לבן... ואוכלים אותו כמעדן הנראה לטועמים אותו מתוק יותר מחלת דבש".
בתקופה הצלבנית (מאה 11 עד 13) קיבל ייצור הסוכר בישראל תנופה בזכות פיתוח טכנולוגיות ייצור חדשות שהביאו עמם הצלבנים. הסוכר בימי הביניים היה יקר בזכות טעמו, סגולתו כחומר משמר (פירות יבשים, למשל), היותו מרכיב חשוב בתרופות, חיוניותו בייצור משקאות אלכוהוליים וקלות האחסון וההובלה שלו.
ברכיבה לכיוון מזרח, לאחר שחוצים את ראס אל-משהיד מגיעים לגובה פני הים. וכמו מבין הגלים, מציץ בינות הגבעות שלפניי, מבנה מרשים בלב המדבר. לאחר מספר מתלולים ועיקולים נגלה לפניי המונומנט. חומה מרובעת מקיפה עשרות כיפות לבנות וצריח אחד גבוה, כשבליבה וסביב לה צמרות עצי דקל מוריקים. גוונים בולטים על רקע המדבר הרחב.
נבי מוסא
בתקופה האסלאמית והצלבנית, עם התפתחות המסחר בסוכר, נקראה הדרך על שם הסוכר שנשאו בה מערבות יריחו, בהן גידלו קני סוכר לייצור, אל מרכזי המסחר בירושלים. בתחילת התקופה הממלוכית (מאה 13), הושלמה בנייתו של מתחם הקבר ב"נבי מוסא" (קבר משה רבנו לפי אמונת המוסלמים). אלפי מאמינים מוסלמים, שהגיעו מארצות ערב, החלו להתכנס בכל אביב לחגיגות בנבי מוסא. החוגגים עשו דרכם למקום מירושלים בדרך הסוכר. באמצע הדרך, על אחד משיפוליו של נחל אוג, במפגש עם וואדי אלמודוורה נבנה ביר אל מלכי, בור מים עמוק וייחודי הלוכד את מי השיטפונות תוך ניצול תנועת הפיתול של המים בסיבוב הנחל, המעלה את המים אל מעבר לדפנות הבור. הבור היווה מקור מים לצועדים באמצע הדרך הצחיחה.
עולי רגל מוסלמים לפני העלייה לקברו של נבי מוסא. ירושלים 1910
בנתיב בו דרך הסוכר חוצה את נחל אוג, מומלץ להמשיך ברכיבה עוד כמאה מטר במורד הנחל, לכיוון דרום מזרח, עד שרואים את ביר אל מלכי משמאל. חלוקי הנחל בוואדי מקשים על האחיזה ולכן מוטב לעבור להילוך שני ולהגביר קצת מהירות, כדי לא להתחפר בין החלוקים. הבור מלא מים אחרי שיטפונות וכיום פוקדים אותו בעיקר אורחות גמלים, עדרי עיזים ורוכבי אופניים המבקשים מנוחה קצרה לפני העלייה האתגרית. עולי הרגל היו חונים במקום כדי לצנן את נפשם ואני מדמיין את רוח המקום בימים ההם, כשבני משפחה רחוקים נפגשו לפתע בהתרגשות או כאשר מבקרים ממקומות רחוקים גוללו סיפורים מרתקים על החיים בארץ מוצאם. מפגשים בהם אחד מעולי הרגל, שבנו הגיע לפרקו, שואל לפתע את רעהו על אודות בתו הנאווה. בעוד הם מצחצחים באמידותם וייחוסם, נרקמים מאחורי גבם על פי הבאר, מבטים סקרנים של נער ונערה מחויכים המבינים היטב במה מדובר. מקום טוב להמתיק סוד על כוס תה מרווה עם סוכר.
טוואחין א-סוכר
קציר קני הסוכר נקרא בעברית, קטילת קנים. עיסוק הנחשב לקשה ונחות ומכאן הביטוי 'אינו קוטל קנים' לאדם מצליח. לאחר הסרת העלים היה נסחט מיץ הסוכר בין שתי אבנים כמו בבית בד. ניתן לראות אבני סחיטה כאלו עד היום במפעל עתיק ביריחו. במאה העשירית למדו לזקק את הסוכר בעזרת מינרלים ואיכותו של הסוכר עלתה.
אחד הקטעים הסינמַטים עובר על פי תהום, כשבאופק נראה הנתיב הופך לצר מדי. מלחיץ, מהסיבה שמדובר בתעתוע מאת הקושי להעריך נכונה את המרחק. בסוף הקטע עולים אל מעבר הרים תלול, הכולל רצף של מדרגות סלע. חשוב להתבונן מעלה ולעלות ברצף, כדי לא להיתקע באמצע. אך גם לא מהר מדי, כי בסוף המדרגות פונים מיד שמאלה. חוויה מרוממת.
כיום מופק עדיין סוכר מקנים, בדרום אמריקה ובמזרח. באירופה, רוסיה וארה"ב הוא מופק מסלק הסוכר. בדרך הסוכר כבר אין עולי רגל או שיירות גמלים עמוסות סוכר. את השבילים הצרים והנופים הפראיים עוקפים כבישים מהירים ותחבורה מודרנית. אני בעד הקידמה, אך לגמרי נהנה לצאת במסעות אל העבר. לרכוב על הסט בו התרחשו אירועים היסטוריים ולהתחבר לנופים ולתחושות. בזכות שמה של דרך הסוכר חזרתי אל תקופות קדומות, שגילו לי מי עבר בדרך זו ומדוע היא נקראת דרך הסוכר. מאותה נקודה גבוהה, בה נפרשים לפניי הרי יהודה, אני חובש חזרה את הקסדה ועם חיוך גדול מתוכה ממשיך להרפתקה הבאה.
"אין אהבת הארץ בלא ידיעת הארץ ואין ידיעת הארץ בלא מגע בלתי אמצעי איתה עם עמקיה וגאיותיה עם הריה ומישוריה רק הרואה בעיניו הוד הזריחה מעל הפסגות ואת משחק הפלא של צבעי השקיעה הרואה את יפי הלילות במדבר ובהרים יוכל לאהוב את הארץ - לאהוב אותה אהבה של ממש
רק בשוטך במדבר ובהרים תוכל לשמוע את הד פעמיהם של אבותיך בעומדם מול פני צר את קול הנביאים בתוכחתם רק אז תוכל לחוש כי אתה השושלת הנמשכת ממעמקי הדורות, מני אז..."
זאב וילנאי, מגדולי חוקרי ארץ ישראל
תודות
לד"ר עופר שיאון, ראש ענף סקרים ברשות העתיקות, על ההכוונה והסבלנות שגילה לשאלותיי הרבות
לד"ר ענת פלד, מומחית לתקופה הצלבנית ומחברת הספר "סוכר בממלכת ירושלים"
לעמרי עבדי מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן
לעופר קלעי מחברת סוגת
ואחרון חביב, לשמוליק פאוסט הגדול. שהצטרף אליי לחקירות המסלול, כדי לצלם בכישרון רב ולערוך סרטון נפלא.
ואיך אפשר בלי מסלולי הניווט לדרך הסוכר:
להלן שלושה מסלולים לבחירתכם. המסלולים בדרגת קושי מאתגרת עבור אופנועים דו שימושיים (אדוונצ'רים) גדולים, אך נוחה לדגמי אנדורו תחת רוכבים מיומנים. בכל מקרה, המסלול לא מתאים לרוכבים מתחילים או לכאלו שסובלים מפחד גבהים. אדוונצ'רים ודו שימושיים בנפח בינוני ומטה יכולים לבצע את הדרך תחת רוכבים טובים בעלי ניסיון שטח. שימו לב, חשוב להימנע מיציאה למסלול בימים בהם קיים חשש לשיטפון בנחל אוג וסביבתו.
המסלול למתחילים, באורך 12 ק"מ:
המסלול למתקדמים, באורך 16 ק"מ:
המסלול המלא, באורך 25 ק"מ:
